פרישה מדומה: הנדסת המס שמגדילה את הנטו תוך כדי עבודה

רבים חושבים שפרישה היא בחירה בינארית: או שעובדים, או שפורשים. זו תפיסה מיושנת. המציאות התכנונית מציעה אפשרות שלישית: הפעלה מבנית של קצבה תוך כדי עבודה. לא מתוך עייפות, מתוך אופטימיזציה.

מהלך זה שייך לציר האופטימיזציה (גיל 60–67). זהו השלב שבו אנחנו מפסיקים לבנות את היסודות ומתחילים להפעיל את המערכות כדי לייצר מקסימום נטו בכל חודש.

המתמטיקה של הדחייה

ההנחה הרווחת אומרת שאם נחכה, הקצבה תגדל.

נכון טכנית. לא בהכרח נכון כלכלית.

כל שנה של דחייה היא ויתור על 12 קצבאות. הן לא מצטברות והן לא חוזרות. השאלה האמיתית אינה מה יהיה הסכום בגיל 70, אלא אם העלייה העתידית באמת מפצה על מה שלא נכנס לחשבון היום. ברוב המקרים, הפער גדול יותר ממה שנדמה.

מקרה בוחן: מבנה מחדש

מירה, בת 64, השתכרה 10,000 ש"ח ברוטו. ההכנסה חסמה את זכאותה לקצבת אזרח ותיק.

ביצענו התאמה מבנית:

• מעבר למשרה חלקית.

• הפעלת קצבה פנסיונית.

• פתיחת זכאות מביטוח לאומי.

• קיבוע זכויות לצמצום מס.

התוצאה: הנטו גדל, זמן הפנאי גדל, ורמת החיים נשמרה.

זה לא קרה בזכות תשואות השוק; זה קרה בזכות הדיוק של המבנה.

קיבוע זכויות: נקודת האל-חזור

קיבוע זכויות הוא שלב הנדסי. כאן מגדירים איך ינוצל סל הפטורים (השווי ב-2026: קרוב למיליון ש"ח). פטור חודשי, היוון חד פעמי או שילוב ביניהם. ההחלטה ברובה היא בלתי הפיכה. טעות כאן תלווה אתכם עשורים.

מבחן ההכנסה

קצבת אזרח ותיק תלויה בתקרת הכנסה מעבודה, אך הקצבה הפנסיונית לא נספרת במבחן הזה. לפעמים הפחתה קטנה בשכר מאפשרת קצבה מהמדינה ומגדילה את הנטו הכולל. זאת לא קומבינה; זו הבנה של מבנה המערכת.

החסם הביטוחי

לפני שמתחילים לקבל קצבה, בודקים את הכיסויים. בקרנות מסוימות, התחלת קבלת הקצבה משנה זכויות בכיסוי לאובדן כושר עבודה. מהלך שמגדיל נטו לא יכול לבוא על חשבון ההגנה שלכם, במיוחד אם יש בה צורך ממשי

אופטימיזציה של הכנסה לעולם לא תבוא על חשבון יציבות המבנה.

השורה התחתונה

פרישה מדומה היא לא טריק. היא מהלך שדורש סנכרון בין רשות המסים, ביטוח לאומי והקופות הפנסיוניות.

בלי תכנון - משלמים מס מיותר או מוותרים על זכויות. עם תכנון - בנייה מותאמת של התזרים והגדלת הנטו.